החלטה בתיק בש"פ 6714/04

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.7.04 בב"ש 2440/04 (כבוד השופטת גבריאלה דה לאו לוי), שניתנה במסגרת ערר על החלטת בית המשפט השלום בנצרת מיום 1.7.04 בב"ש 3553/04 (כבוד הנשיא כתילי), לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לתקיפת בת זוג ואיומים. מן העובדות המוצגות בכתב האישום עולה כי העורר ניסה להכות את המתלוננת, גרושתו. באותן נסיבות איים העורר על המתלוננת בכוונה להפחידה ולהקניטה. בנוסף, איים העורר על המתלונן, אחיה של המתלוננת כי ירצח אותו. כשישה חודשים עובר לאירוע, בעודו בבית כלא, צלצל העורר למתלוננת ואיים עליה כי "תשלם" על זה שהוא ישב בבית כלא.

           שירות המבחן התלבט בתסקיר המעצר לגבי המלצתו. מחד צוין בתסקיר קימת היסטוריה תפקודית אנטי-סוציאלית וביצוע עבירות סמוך מאוד לשחרור מהמאסר. מצד שני, התרשם קצין המבחן שההתערבויות הטיפוליות שהעורר עבר בכלא תרמו באופן משמעותי לשינוי בתפיסתו ולניקיונו מסמים. סופו של דבר, ועל יסוד ההתרשמות החיובית מחלופת המעצר המוצעת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר בחלופת מעצר לבית הוריו והעמדתו בפיקוח למשך שלושה חודשים שבמהלכם ימשיך בבדיקות שתן וטיפול ביחידה לטיפול בהתמכרויות בנצרת. 

           בבית-משפט שלום העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. על אף המלצת תסקיר המעצר קבע בית המשפט כי מסוכנותו של עורר אינה מאפשרת לשחררו לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בבית המשפט המחוזי ניסה העורר לטעון נגד קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט דחה טענה זו נוכח העובדה שהטענה לא הועלתה על-ידי העורר בפני בית משפט השלום. מעבר לנדרש בחן בית המשפט המחוזי את חומר הראיות וקבע שיש באלה כדי להוכיח לכאורה את האישומים המיוחסים לעורר. בית המשפט המחוזי אף ציין שביצוע העבירות הנוספות אינו עומד בקנה אחד עם הטענה בדבר הצלחת ההליך השיקומי והחליט כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר.

           בפני חזר העורר וטען כי התשתית הראייתית אינה מספיקה למעצר וכי מההודעות בתיק החקירה עולה תמונה שונה מזו המיוחסת לו בכתב האישום. בנוסף טוען העורר כי עבירת האיומים אינה מקימה חזקת מסוכנות ובכל מקרה, לאור תסקיר המבחן ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאים מגבילים.

           דין הערר להידחות. העיון בחומר החקירה מלמד שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. לעניין האירוע מחוץ לביתה של המתלוננת קיימת הודעתה של המתלוננת והודעת המתלונן. במזכר שנרשם על-ידי רס"ב חנה שוהם, עליו מבסס העורר טענתו, אין דבר אשר עשוי לערער את הודעתה של המתלוננת. בנוגע לאיומיו של העורר על המתלוננת בעת שהיה נתון במאסר, קיימת הודעתה של המתלוננת הנתמכת במכתבה של עו"ס כלא צלמון.

           נכון הדבר שמדובר בניסיון לתקיפה בלבד, ובפועל העורר לא פגע במתלוננת. אולם, ניסיון זה בצירוף האיומים על המתלוננת ועל אחיה, כאשר אחד האיומים בוצע, לכאורה, בעת שהעורר ריצה עונש מאסר, מתוך כותלי הכלא ממש, מצביעים על מסוכנותו של העורר. זאת, במיוחד כשהם מצטרפים לעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות אלימות נגד שוטרים, אלימות במשפחה, עבירות רכוש, סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה ושוד מזוין, כאשר ממאסרו האחרון העורר השתחרר כשלושה חודשים בלבד לפני האירוע נשוא כתב האישום. על אלה יש להוסיף, כי תלויים ועומדים נגד העורר שני מאסרים מותנים של 30 חודשי מאסר (יחד) ברי הפעלה. כל אלה, בהצטברם יחדיו, מעידים על מסוכנות רבה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.

           בנסיבות העניין ועל אף תסקיר המעצר, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת שתי הערכאות הקודמות.

           הערר נדחה. 

           ניתנה היום, כ"א באב תשס"ד (8.8.2004).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: